ביג - גיבורי ישראל בע"מ נ' פרנס מוטור אויל ישראל בע"מ ואח'

החלטה

1.עסקינן בתביעה כספית לתשלום דמי שכירות בגין מלוא תקופת האופציה. לחילופין, עתרה התובעת לחייב הנתבעים בתשלום הפיצוי המוסכם, בגין ימי האיחור בפינוי הנכס. לפני בקשת הנתבעים ליתן להם רשות להגן מפני התביעה.

2.העובדות ביסוד התביעה

(א)ביום 19.1.09 נחתם הסכם שכירות בין התובעת לבין הנתבעת להשכרת מגרש שבו לתובעת זכויות ומצוי באזור התעשיה נתניה.

(ב)תקופת השכירות המוסכמת הינה בין 1.5.08 ועד 31.4.09, כשלשוכרת אופציה לשכור את המגרש שנה נוספת, בכפוף לתנאי סעיף 5 (ג) להסכם, הקובע חובה להחזיר המושכר לתובעת, תוך 90 יום ממועד ההודעה על קבלת היתר בניה.

(ג)השוכרת שילמה את דמי השכירות לשנת השכירות, ולטענת התובעת מסרבת לשלם בעד שנת האופציה, למרות שהשתמשה במגרש משך 10 חודשים מתוכה.

(ד)דמי השכירות הינם 1,250 $ בצירוף מע"מ עבור כל חודש, צמודים למדד או שאינם פחותים מ- 4 ₪ לדולר. את דמי השכירות יש לשלם בתחילת כל שנת שכירות מראש.

3.טענות הנתבעים בבקשתם להתגונן:

הנתבעת שכרה את המגרש החל מ – 1.5.08, אולם בפועל החלה לעשות בו שימוש רק בחודש אוגוסט 2002, בשל הצורך לערוך בו עבודות פינוי פסולת, יישור וגידור חלקי.

השכרת המגרש נעשתה בלא חוזה בכתב, שכן מר בוכריץ יוסף (שהציג עצמו כבעלי המגרש) נמנע מלהעביר הסכם בכתב לחתימה, ואף לא העביר חשבונית מס. לפיכך לא שילמה הנתבעת 1 את דמי השכירות עד 25.12.08 עת קיבלה חשבונית. בו ביום העבירה לתובעת את מלוא דמי השכירות לשנת השכירות.

רק עם קבלת החשבונית התברר לנתבעת שבוכריץ אינו בעל הזכויות הבלעדי במגרש. הנתבעים הבינו כי קיים סכסוך בין הבעלים השונים של המגרש. בוכריץ לא גילה לנתבעים, אף לא לאחר פניית גד מחלב אליהם, כי אינו בעל הזכות הבלעדי.

במקביל התקבלה דרישה לתשלום ארנונה עבור המגרש. גובה הארנונה העמיד בספק את כדאיות השכירות. לכן הודיע הנתבע לבוכריץ, כי הנתבעת חדלה להשתמש במגרש ותפנה אותו, תוך סיום הסכם השכירות בין הצדדים.

דא עקא, כי האחרון הגיע ביום 19.1.09 למשרדי הנתבעים ושם החתים את הנתבע על הסכם השכירות באופן רטרואקטיבי. הנתבע טען כי סרב לאשר את ההסכם, לא קרא אותו ולא העבירו לבדיקה ע"י היועמ"ש, אך חתם למען שכנות טובה ולמען סיום תקופת השכירות בדרכי נועם.

על כן, טוענים הנתבעים כי חתימת ההסכם נעשתה למראית עין בלבד.

חיזוק לטענותיהם בדבר תום השכירות במהלך אפריל 2009, מוצאים הנתבעים בבניית גדר תייל בין חצרם לבין המגרש, ע"י בוכריץ, וכן בהסכמת האחרון לשאת במחצית עלות בניית גדר מסיבית יותר (ממנה חזר בו לאחר מכן).

4.חקירתו הנגדית של הנתבע בדרך כלל חיזקה את טענות הנתבעים לשאלות המהותיות שמחלוקת. במהלך החקירה הוצג לנתבע מכתב התובעת מיום 8.6.09 (לשיטת התובעת, התגובה למכתב זה היא נספח ג' לתביעה). העד לא זיהה את המכתב והוא לא הוגש. הנתבע חזר על טענתו כי נספח ג' (מאותו יום) בו נטען כי: "המגרש פונה לחלוטין על ידינו לפי כ – 3 שבועות" מתייחס לפינוי גרוטאות מהמגרש נשוא המחלוקת, לאחר הפנוי המלא שבוצע באפריל 2009.

5.הלכה היא, כי בבחינת בקשת רשות להגן, שומה על בית המשפט להתעלם לחלוטין משיקולי מהימנות. על בית המשפט לצאת מנקודת מוצא כי האמור בתצהיר המבקשים הוא האמת, אלא אם קורסת התשתית העובדתית עליה מבוססת הגנתם, קריסה מוחלטת. מקום בו מוצא בית המשפט הגנה, ולו בדוחק, עליו לקבל הבקשה ולאפשר למבקשים לקבל יומם בבית המשפט.

6.ב"כ התובעת המלומדת, הגיבה בסיכומיה המפורטים יפה, על סתירות ועל חוסר הגיון בגרסת הנתבעים, וביקשה על סמך זאת, לדחות את הבקשה.

לאחר ששקלתי את הדברים לפני ולפנים, מצאתי כי הגם שכל הסמנים לעדות בלתי עקבית של הנתבע, עליהם הצביעה ב"כ התובעת, אמנם מתקיימים, אין עסקינן בקריסת ההגנה כולה.

אין חולק כי הנתבע חתם על הסכם השכירות. למרות שבעדותו כבר לא היה בטוח בכך, לכאורה, לא נטען בשום שלב כי אין זו חתימתו. המדובר במוסכמה, שעליה השיתו הנתבעים - בין היתר - את טענתם בדבר חוזה למראית עין.